איך הרילוקיישן החזיר לנו את השליטה על החיים

מהחממה בשרון אל העולם הגדול: איך הרילוקיישן החזיר לנו את השליטה על החיים (והשקיט את כאבי הגב)

היי לכולם, החלטתי לשתף. לא כדי להשוויץ, לא כדי "למכור" לכם מציאות ורודה, אלא פשוט כי אני יודע כמה מכם שיושבים עכשיו ברכב, בפקק של איילון או כביש 5, מרגישים בדיוק את מה שאני הרגשתי עד לפני שנתיים וחצי.

אנחנו משפחה צעירה. אני בן 43 (הייטק), אשתי בת 41 (חינוך), ושלושה ילדים בני 14, 11 ו-7. עד המעבר גרנו במושב נחמד בשרון. עשינו את המסלול הישראלי הכי "לפי הספר" שיש: שירות צבאי משמעותי, טיול גדול אחרי צבא (שם, אגב, טעמנו לראשונה את תחושת המרחב של חו"ל, אבל כצעירים לא ייחסנו לזה חשיבות, חשבנו שכל החיים לפנינו), חזרנו, למדנו, עבדנו קשה, שכרנו ברמת גן, ורק אחרי שהתחלנו לייצב את המשפחה קנינו את הדירה הראשונה שלנו – 4 חדרים בפרויקט חדש ביבנה. כסף שחסכנו בשיניים, עזרה מההורים, וקרן השתלמות שנפתחה בדיוק בזמן.

אחרי 10 שנים של עבודה קשה התקדמנו. המשפחה גדלה, הפיתוח האישי התקדם, אבל האמת? בשנים הראשונות לא היה לנו זמן אפילו להרים את הראש ולנשום. היינו עסוקים רק בלסגור את החודש. בלרדוף אחרי ההוצאות הבלתי נגמרות על הילדים, על הגנים, על המחייה. על החיים בישראל.

משקולת קשורה למעמקים

החיים בארץ לא קלים.זה סוד גלוי."לחיות בישראל זה מקצוע" כך מישהו מידוע היה אומר בטלביזיה. יש בהם איזה קסם, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו קשרו לך אבן כבדה לרגליים והטביעו אותך במעמקים. מדי פעם אתה מצליח לצאת, לקחת שחט של אוויר, ושוב נשאב פנימה. העבודה שלי הפכה לתובענית יותר ויותר. מצאתי את עצמי מבלה לפחות שעתיים ביום רק בכבישים – וזה בנוסף ל-55 שעות שבועיות במשרד. אשתי, מהצד שלה, התחילה להוריד הילוך, לעבוד מהבית ובקליניקות פרטיות כדי להחזיק את הבית השפוי.

המחשבה על רילוקיישן התחילה להבהב אצלי כבר ב-2018, באותן שעות מתות על הכביש או ברכבת. שאלתי את עצמי: למה אני סובל את זה? האם כך נגזר עליי לחיות כל החיים? הסתכלתי על זוג חברים שלנו שעשו רילוקיישן מהעבודה והם נראו כל כך מאושרים. בתת מודע שאלתי את עצמי – זה אמיתי? או שהם סתם מזייפים תמונות יפות לפייסבוק?

אבל אמרתי לעצמי: עזוב, מי ישלח אותך? אני לא סמנכ"ל פיתוח ולא איזה טאלנט בארגון ענק שיממן לי מעבר. בנקודה הזו הבנתי שאני חייב לייצר לעצמי רשת ביטחון. פנינו לסוכנות והוצאנו דרכון רומני (אירופאי). הרגשתי שיש לי גיבוי, כמו שכולם עושים. ואז עברה עוד שנה. הגיעה הקורונה. הקושי הפך ממשי, ויוקר המחייה התחיל לטפס בטירוף.

החלטנו לעשות צעד ביניים: השכרנו את הדירה ביבנה ועברנו לשכור במושב בשרון, קרוב יותר לעבודה שלי בהרצליה. חיפשנו מרחב נשימה, ומצאנו אנשים מדהימים, אבל הפקקים? נשארו אותם פקקים. מירוץ העכברים נמשך, והמחירים רק עלו.

החממה של שישי בערב, החרדה של ראשון בבוקר

חיפשנו איזון. התקרבנו לגיל 40 והרגשנו שאין לנו זמן לעצמנו, לעשות משהו קטן בשביל הנפש. התסכול האישי הלך וגדל, שלא לדבר על שימור הזוגיות בתוך מכונת הכביסה הזו של החיים בארץ.

כמי שנוסע מדי פעם לחו"ל, משהו בפער המחירים שיגע אותי. תת-המודע שלי סירב לקבל את זה שזה הגיוני לשלם 60 שקלים על כוס יין, 60 שקלים על מנת שווארמה, או לצאת לארוחה משפחתית במסעדה ולחזור עם חור בכיס ועם תחושה שיצא לך החשק לבלות. כשיודעים שיש אפשרות אחרת, זה כואב יותר. וכל זה משתלב בלחץ, בחופים המפוצצים, בחופשות החגים שבהן כולם דורכים על כולם. הכל הרגיש דחוס, לוחץ, חנוק.

המילה הזו, "הגירה", ריחפה שם למעלה. אבל בראש שלנו זה לא היה "לתמיד". רצינו רק לצאת לכמה שנים, להתאוורר. הרי הילדים גדלים, ההורים מתבגרים, ואנחנו נושקים ל-40. אם לא עכשיו, אז מתי?

התייחסנו לזה כאל חלום כמוס של שנינו. בימי שישי, במפגשים עם החברים, הנושא תמיד עלה. אבל אף אחד לא באמת עשה כלום. למה? כי בישראל, סוף השבוע הוא סוג של חממה משפחתית משכרת. שבטיות מענגת, חמה ועוטפת עם המשפחה והחברים, שגורמת לך לשכוח מהכל… עד שנוחת עליך יום ראשון בבוקר ומחזיר אותך למציאות בסטירה.

התחלנו להסתכל באתרי הגירה. התלבטנו בין אוסטרליה לניו זילנד. מדינות אחרות לא באו בחשבון – רצינו מדינות דוברות אנגלית עם תוכנית הגירה מקצועית ומובנית. הלכנו עם זה לישון וקמנו עם זה בבוקר. ככה שבועות. ולא עשינו כלום.

ה-7 באוקטובר: כשהשמיים התהפכו

ואז קמנו לבוקר של ה-07.10.2023.

השמיים התהפכו על כולנו. פתאום הכל קיבל משמעות אחרת. החרדה הקיומית, ההבנה שהחיים חומקים לנו בין האצבעות ושחלומות צריך להגשים עכשיו, כי מחר המציאות יכולה להשתנות ברגע.

לאחר שהתאוששנו מההלם הלאומי הראשוני, החלטנו להפסיק לפנטז ולהתחיל לפעול. חיפשנו באינטרנט והגענו ליאיר עוז מ-BRAIN MOBILITY. היה חשוב לנו למצוא מישהו שניתן לסמוך עליו עם רישיון לעסוק בתחום .הבנו שיש באוסטרליה וניו  זילנד תחום שלם שנקרא יועץ הגירה מורשה שהם למעשה עושים בדיוק מה שעורכי דין להגירה עושים ויש להם סמכות לייצג לקוחות.נכנסנו לאתר הממשלתי ובאמת ראינו שיאיר עוז מופיע בישראל והוא היחידי שיש לו רישוינות לעסוק בתחום ההגירה גם עבור ניוז ילנד וגם עבור אוסטרליה. הבנו שרישיון כזה שומר עלינו והחלטנו לפנות אליו.  כבר בשיחה הראשונה הוא נשמע לנו אחרת – מקצוען, מבין עניין, אחד שלא מנסה למכור לך אשליות או הבטחות בלתי אפשריות. יש ליאיר ניסיון חיים עשיר בתחום הפםיננסי והאסטרטגי וזה מוסיף מאוד כי הראייה שלו רחבה ועמוקה הרבה יותר. הוא דיבר איתנו על "אסטרטגיה של חיים". על לבנות את ה-CV של החיים שלנו עכשיו, ולא לחכות לגיל 50 פלוס, כשהדלתות מתחילות להיסגר עליך.

לקחנו פגישת ייעוץ בלי להסס. מייד אחריה קיבלנו רשימה של משימות (Action Items) מדויקת, שתפורה לפרופיל האישי והמקצועי שלנו, יחד עם הערכת הסיכויים האמיתית שלנו. היינו צריכים לבחור בין אוסטרליה לניו זילנד – שני כיוונים שונים לגמרי. באוסטרליה התהליך מבוסס על נקודות ויצירת פרופיל אטרקטיבי, והיינו בלחץ מטורף כי ידענו שמעל גיל 40 הניקוד באוסטרליה צונח דרסטית.

מעולם לא היינו במדינות האלה קודם, אבל שמענו דברים טובים. יאיר נתן לנו עצה אסטרטגית חכמה: "לשחק על כל המגרש". הוא המליץ לנו שאשתי תגיש מועמדות למסלול תואר שני בניו זילנד, כיוון שזה מסלول שמבטיח תושבות בסבירות גבוהה מאוד למי שמוצא עבודה, ובמקביל הגשנו אותה כמועמדת עיקרית לשלב ה-EOI של אוסטרליה. עשינו הכל כדי להגדיל את הסיכויים תוך צמצום הסיכון הפיננסי למינימום.

ההחלטה הייתה זוגית, מלאה ושלמה. הסתכלנו על הילדים שלנו בתוך המלחמה ואמרנו לעצמנו: אנחנו אוהבים את ישראל, היא תמיד תהיה הבית, אבל תפקידנו כהורים הוא לעשות הכל כדי לתת לילדים שלנו אופציה נוספת בעולם החדש והכאוטי הזה – את הזכות לקבל דרכון אוסטרלי או ניו זילנדי. הסתכלנו על המצב בצורה קרה, נקייה מרגש. התעלמנו מרעשי רקע ומכתבות מטעם בעיתונות. האמנו רק למציאות שלנו. מה נכון עבור המשפחה שלנו.

המעבר והשותף הסמוי שלנו למסע

בסוף, המסלול שהכי התאים לנו היה ויזת לימודים לתואר שני בניו זילנד. הוא נתן לנו תאריך יעד ברור להתחלה ומסלול בטוח יותר לתושבות. התחלנו לעבוד עם יאיר על הכל. בדיעבד, זו באמת עבודה קשה – עשרות רבות של מיילים, שיחות, והודעות וואטסאפ אינסופיות. אבל היתרון הגדול היה שהרגשנו שיש לנו שותף אמיתי למסע. מאחר שלא יכולנו לשתף יותר מדי אנשים בתוכניות שלנו כדי לא לייצר רעש, היינו די לבד בסיפור הזה, ויאיר היה היחיד שהבין בדיוק מה עובר עלינו בכל שלב.

ביום שקיבלנו את הוויזה חווינו התרגשות עצומה מעורבבת בחשש עמוק. זהו, הפור נפל. הניירת מאחורינו, ועכשיו מתחיל הדבר האמיתי – המעבר.

בדקנו שוב את המספרים כדי לוודא שנעמוד בזה כלכלית. התוכנית המקורית הייתה שייקח לי חודש למצוא עבודה מרגע הנחיתה, וזה בדיוק מה שקרה בפועל.

שנתיים וחצי אחרי: המקום שבו המשקולת יורדת

היום אנחנו כבר מעל שנתיים בניו זילנד. המקום הזה שונה מישראל ב-180 מעלות – לטוב ולרע. אל תטעו, יש רגעים של געגוע עמוק. יש רגעים של תסכול וחוסר הבנה של המנטליות המקומית. יש בקרים שבהם אני נוסע לעבודה, שומע שיר ישראלי ברדיו, ויורדת לי דמעה קטנה בזמן שאף קיווי (ניו זילנדי), סיני או הודי מסביבי לא מבין מה עובר עליי.

אבל ברוב המוחלט של הזמן – אנחנו יודעים שעשינו את הדבר הנכון.

משהו בגוף שלי נרגע. כאבי הגב הכרוניים שלי פשוט נעלמו. אני עושה הרבה יותר ספורט. אנחנו מבלים המון יחד כמשפחה בטבע, בירוק האינסופי, בחוויה מגבשת שאין לה תחליף. הכל כאן פשוט יותר. נכון, גם פה צריך לעבוד קשה, אבל הלחץ… הלחץ המובנה, הקיומי, היומיומי של ישראל פשוט נמוג. כאילו מישהו הוריד ממך משקולת של טון. אז נכון, אולי אנחנו לא מרוויחים במספרים כמו בהייטק בישראל, אבל אנחנו גם לא מוציאים כמו בישראל. יש פה שפיות כלכלית.

במסגרת העבודה שלי אני טס המון לאוסטרליה המדהימה, מבלה מדי פעם יום-יומיים בסידני, ולאט לאט אנחנו מתרגלים למרחבים האלה. הבקשות שלנו לאוסטרליה עדיין ממתינות במערכת, אבל אנחנו החלטנו לפעול בקצב שלנו, מתי שמתאים לנו. לא מזמן קיבלנו את התושבות (PR) בניו זילנד דרך מסלול המקצועות המבוקשים שלי (Green List), והפז"ם לאזרחות קבועה שתישאר איתנו לכל החיים כבר התחיל דפוק.

המשפחה מהארץ באה לבקר וכולם אומרים "וואו, איזה כיף לכם". אני תמיד מתקן ואומר שלא הכל "כיף" או מושלם, אבל זה מדויק ונכון לנו. הרווחנו חוויית חיים משנה תודעה ונכנסנו למסלול אסטרטגי גלובלי של טאלנטים מכל העולם, אנשים שהחליטו להרוויח לעצמם עוד מדינה מערבית טובה ברזומה שלהם. בסופו של דבר, זו פריבילגיה.

אז מה עכשיו?

אנחנו לא מתכננים רחוק מדי. חיים את היום-יום, נהנים מהרגעים הקטנים ומהשקט. אולי נעבור לאוסטרליה אחרי שנקבל את האזרחות הניו זילנדית (כי כמו שיאיר לימד אותנו בהתחלה – כל אזרח ניו זילנדי הופך אוטומטית לתושב חוקי באוסטרליה ויכול לעבור מתי שבא לו), ואולי בכלל נחליט לחזור לישראל בסוף המסע.

הכל פתוח, הכל אפשרי. אבל ההבדל הגדול הוא שתחושת חוסר האונים נעלמה. ברגע שיש לך אזרחות נוספת של מדינות כמו אוסטרליה או ניו זילנד, אתה כבר לא שבוי של המציאות. לילדים שלנו תהיה עוד מדינה ותהיה הגנה בעולם כאוטי.

אז למי שקורא את זה ועדיין מתלבט בשישי בערב: קחו שליטה על החיים שלכם. שחקו את המשחק. החיים יפים והאפשרויות בחוץ הן אינסופיות. אני מזמין אתכם להעיז ולהפסיק לפחד ולהפוך ל-Global Citizens. מה כבר יכול לקרות? מקסימות הררווחתם חווית חיים.

מכאן, חברים, הכל נראה אחרת. בהצלחה!

למי שרוצה פרטים נוספים ..לחצו כאן למטה לקבוע פגישת ייעוץ עם יאיר עוז ללא התחייבות.